בוגרי פולברייט יקרים,

מנכ"לית ארגון אג'נדה יושבת במשרדה הצנוע במעיל עור שחור וצעיף אדום וססגוני. טון דיבורה השקט נשמע מפויס, אבל ענת סרגוסטי (56) נותרה מהפכנית. אי-צדק וחוסר שוויון עדיין מטריפים אותה, היא אומרת. "המוטיווציה שלי בחיים היא לשנות. זה נשמע נורא יומרני, אבל הייתי רוצה להפוך את המדינה הזאת לקצת יותר שוויונית."

במרוצת השנים היא הולכת ומתרחקת מעין המצלמה. בתחילת דרכה הציצה דרך העינית, כצלמת בעיתון העולם הזה. היא נסעה עם אורי אבנרי בזמן מלחמת לבנון הראשונה למפגש הראשון והבלתי-חוקי של ישראלים עם יאסר ערפאת, ולמשך שנים דבקה בה תווית של זו שגרמה לרב המרצחים להיראות אנושי. מאוחר יותר ניצבה אל מול המצלמות בימיה הראשונים של מערכת חדשות ערוץ 2, וסיקרה את עזה מזווית שהעניקה - לראשונה בטלוויזיה הישראלית - פנים ושמות לתושבי עזה, שהוצגו במצבים אנושיים יומיומיים. כיום, כמנכ"לית של ארגון ללא מטרת רווח שמספק שירותי תקשורת לארגונים לשינוי חברתי, היא עובדת מאחורי הקלעים ומדריכה פעילים חברתיים כיצד לעשות שימוש נכון במצלמות הטלוויזיה, ובתקשורת בכלל.

מה שעזר לה להשלים את המעבר הזה, הרחק מהזרקורים אבל עמוק אל תוך הנושאים והמאבקים החשובים לה, היה מלגת המפרי שזכתה בה בשנת 2001. "בערוץ 2 קודמתי לתפקידי עריכה וזה התאים לי, כי לא היה תחום אחר שריגש אותי אחרי עזה," היא מסבירה. "חוץ מזה, גידלתי את בני (כיום בן 22) לבד, ורציתי משהו עם שעות יותר מסודרות. במקביל התחלתי ללמוד משפטים, כי החלטתי שאני צריכה מקצוע, ושעיתונות זה לא מקצוע. סיימתי את הלימודים, עשיתי בחינה של הלשכה, הבנתי שלא אהיה עורכת דין והתחלתי לחפש מלגה לעשות תואר שני בארה"ב. נתקלתי במודעה של המפרי, שהגדירה את המלגה כמיועדת לאנשים באמצע הקריירה, שלא למטרת תואר. בארץ הייתה תקופה קשה של הרבה פיגועים. אמרתי לבני, שהיה אז בן 15, 'בוא ניסע, נהיה עניים ורגועים.' נסענו באוגוסט 2001. חודש לאחר מכן נפלו מגדלי התאומים. היינו עניים, וממש לא רגועים."

היא אולי התנתקה מהארץ כפי שרצתה, אבל לא מהמקצוע. סרגוסטי קיבלה בקשות רבות לסקר את האירועים שלאחר ה-11 בספטמבר לכלי התקשורת בארץ. "הייתי בפרוורים של וושינגטון, והיה מרתק לראות איך האמריקאים חווים את החוויה הזאת, ואיך התקשורת משקפת את החוויה החברתית." אבל גם ב-2001 אמריקה עדיין הייתה אמריקה, אפשר היה לטייל בפארקים ובניו יורק, וסרגוסטי ובנה חרשו את הכבישים המהירים ואת העיר הגדולה. "חצי שנה אחרי שחזרתי לארץ עדיין נהגתי כמו בן-אדם," היא מחייכת. "הייתה בי עוד את השלווה הפנימית לנהוג במסלול שלי, לא להתעצבן כשמישהו חותך אותי. בכל כוחי ניסיתי לשמר את זה. לעמוד בתור כמו בן-אדם. לתת למי שעומד לפני בבנק לסגור את התיק שלו לפני שאזנק קדימה. כשיוצאים קצת מישראל, פתאום מבינים שאורח החיים העצבני הוא לא מחויב המציאות. קולטים בבהירות רבה שהעובדה שאנחנו מוכנים לחיות על חרבנו – זה לא נורמלי. זה לא חייב להיות גורלנו, ואני לא מוכנה שזה יהיה גורלנו. אין לי כוח. די."

מלגת מפנה

אל מלגת המפרי (Humphrey) המשלבת במשך שנה לימודים אקדמיים מתקדמים עם התנסות מקצועית מעשית, היא מתייחסת כאל מתנה. "קיבלתי הזדמנות לחוות תרבות אחרת, מחשבה אחרת, יחד עם אנשים אחרים ממדינות מתפתחות. האופן שבו כולנו חווינו את האימפריה האמריקאית היה מרתק. אבל רק בדיעבד אני מבינה שזה פתח בי המון דברים שלא הייתי מודעת אליהם במהלך השנה, אבל שהבשילו אח"כ. המלגה נתנה לי הזדמנות לקחת פסק זמן מהמירוץ להתפרנס ולהשיג את האייטם החדשותי הבא, ולגבש מתוך שקט פנימי כיוון חדש, משמעות חדשה, שינוי בפרופורציות של החיים. מאותו רגע ואילך דברים נורא השתנו."

היא אמנם חזרה לארץ לאחר שנה לאותו מקום עבודה, אבל החלה להיכנס למעורבות גבוהה בעשייה התנדבותית בכמה ארגונים. "הבנתי שאני צריכה משמעות נוספת בחיים חוץ מעבודה. תמיד היה איזה רובד עם תפיסת עולם מאוד מגובשת במה שעשיתי, אבל עכשיו זה קיבל יותר עוצמה." בין השאר, החלה לעסוק בקידום יוצאי אתיופיה וערבים בתקשורת. "אתיופים אנחנו רגילים לראות בכניסה לקניון, מפשפשים בתיק או בתא המטען, וערבים – למרות שהם 20% מהאוכלוסייה – כמעט לא מופיעים על המסך. במסגרת אג'נדה, אנחנו מנסים גם לחקור וגם להעלות מודעות לגבי היעדרן של אוכלוסיות מסוימות מהטלוויזיה ולגבי הדרכים לשלב אותן."

סרגוסטי חזרה מארה"ב למשרת כתבת מגזין באולפן שישי והכינה כתבות עומק, ולפני כשנה, כשהקסאמים החלו ליפול בשדרות, עברה לגור שם לחודש כדי לסקר את המציאות שמעבר לקלישאות ולסטריאוטיפים. היא הציעה לאולפן שישי להעתיק את חייה לעיר הדרומית למשך כשנה ולדווח משם, וכבר מצאה בית, אבל ברגע האחרון מנהלי הערוץ התחרטו. במקביל קיבלה הצעה מאג'נדה. "בשנה האחרונה הבנתי שאני צריכה לעשות מעבר סופי," היא אומרת. "מיציתי את הערוץ הישיר של התקשורת, הנושאים שמעניינים אותי נעשו פחות אטרקטיוויים, והתקשורת נהייתה יותר בידורית ופחות מעמיקה. הגיע הזמן לעשות משהו אחר. התפקיד הזה, של מנכ"לית אג'נדה, יושב בול על התפר בין התשתית המקצועית שלי לבין תפיסת העולם החברתית שלי."

פעילותה של אג'נדה מתמקדת בקהילות חלשות. הארגון הוקם ב-2003, ומאז העניק שירותי תקשורת לכ-200 ארגונים לשינוי חברתי. השירותים כוללים הדרכה, החל מניסוח מסרים ומאמרי דעה ועד תכנון אסטרטגיה תקשורתית ארוכת טווח. "הדיון הציבורי היחיד מתקיים בתקשורת," אומרת סרגוסטי בלהט, "ומי שלא משתתף בדיון לא שותף לתהליך קבלת ההחלטות. אנחנו רוצים לעזור לכמה שיותר אוכלוסיות להשתמש בתקשורת ככלי להשתתפות בדיון הציבורי ולהפצת נושאים כמו שוויון כלכלי ושוויון בחינוך."

גם מבחינתה האישית התקשורת הייתה לכלי, לא עוד מטרה בפני עצמה. "אני מרגישה שעברתי לעולם תוכן אחר, ושאני מקלפת מעלי שכבות רבות של ציניות. פתאום יש את הזמן והאנשים והתשתית הערכית לנהל שיחות ולחשוב על נושא לעומק, ולא על איך לעטוף בצלופן את האייטם שאת רוצה למכור לעורך. זה סוג אחר של תרבות ארגונית וסוג אחר של יצירתיות."

אבל האם המטרה ריאלית? את באמת מאמינה שיש תקווה לשינוי?

"האמת היא שאני בן אדם מאוד פסימי מטבעי," היא מודה. "והרבה פעמים אני מתייאשת. אנחנו לא מייצרים שום עתיד לילדים שלנו. ליברמניזם אצלנו וחמאס שם – זה לא עתיד. ערביי ישראל הם חלק מהזהות שלי כישראלית, אני לא מתבדלת מהם. אם לא נייצר לגיטימציה לאנשים האלה ונשלב אותם בחיים האזרחיים שלנו – נאבד את עצמנו. אפילו הקהילות היהודיות בארה"ב הבינו שחיזוק הסיוע לאזרחי ישראל הערבים מחזק את ישראל. אבל במשך השנים למדתי שאין 'זבנג וגמרנו'; יש תהליכים. רצון עז לשנות הוא סוג של מנוע לתהליכים."

מכירה תודה לפולברייט

על בסיס ניסיונה האישי בתכנית, היתה סרגוסטי לאחת הדוברות הרהוטות של מלגת המפרי. היא עוזרת בגיוס כספים לתכנית פולברייט, שהמפרי מהווה חלק ממנה, חברה בוועדות, ושומרת על קשר קבוע עם קרן חינוך ארה"ב-ישראל, שאחראית להשתתפות הישראלית בתכנית.

המחויבות היחידה שנדרשה ממשתתפי התכנית, היא מסבירה, היתה השתתפות בסמינר שבועי של הקבוצה שהתקיים באוניברסיטה, והתמחות בתחום כלשהו. "לקחתי כמה קורסים באוניברסיטה כדי לסיים את התואר השני ולחוות קמפוס אמריקאי, שזה דבר נפלא," היא מספרת בנוסטלגיה. "הכל כל כך ידידותי, תומך, ומאפשר ללמוד. הספרייה מדהימה. נותנים הכל ביד, לא צריך לרוץ ולצלם, יש זמן לשבת ולקרוא מאמרים. פשוט אדיר."

בעיני סרגוסטי התוכנית משקפת ערכים אמריקאיים מובהקים של מצוינות אישית בעוד שהיא מסתכלת יותר על הקולקטיב ועל קהילות מאשר על היחיד, אבל הגמישות של הנהלים איפשרה לה לממש את ערכיה האישיים: "בוושינגטון יושבים המון ארגונים של החברה האזרחית האמריקאית. אז אני, למשל, הייתי הולכת לימי עיון של מכוני חשיבה. כיף לא נורמלי. אני חושבת שהבנתי עוד לפני שנסעתי שכדאי לי להיות ממוקדת במה שאני רוצה לעשות." אחד הקורסים שבחרה היה פתרון סכסוכים, ואחד ממוביליו היה פרופסור אדי קאופמן מהאוניברסיטה העברית, מומחה לזכויות אדם. סרגוסטי וקאופמן הביאו ישראלים ופלסטינים לוושינגטון והושיבו אותם יחד למשך שבועיים. בעוד שלא הצליחה להתנתק מהנושאים שעל סדר היום הישראלי, סרגוסטי נהנתה מהמרחק הזמני ומהחיים במציאות אחרת.

"זו שנה של העשרה נטו, וכל אחד יכול לעצב אותה כראות עיניו, בלי צורך לתת דין וחשבון," מסבירה סרגוסטי בהתלהבות. היא ממליצה בחום על התוכנית ומוכנה לעזור לכל מי שמתעניין בה.

מדירתו היפה בלב תל אביב פרופסור בארי רובין מנהל חמ"ל שלא היה מבייש דיפלומט בכיר. פוליטיקאים, חוקרים ואנשי אקדמיה מתקשרים אליו בבהילות כדי לתאם מועדי פרסום של מאמרים וספרים, ולהתייעץ לגבי התפתחויות לוהטות בזירה זו או אחרת במזה"ת ומחוצה לו.

רובין הוא מנהל מרכז גלוריה לחקר יחסים בינלאומיים במרכז הבין-תחומי בהרצליה, ומשמש פרופסור באותו מוסד. הוא פירסם יותר מתריסר ספרים, כתב יותר מ-40 פרקים בספרים אחרים, ערך שלוש סדרות של ספרים, עורך את כתבי העת Turkish Studies ו-Middle East Review of International Affairs. מאמריו הופיעו בכל העיתונים המובילים בארה"ב ובעיתונים רבים באירופה ובמזה"ת. הוא לימד באוניברסיטה העברית, בבר-אילן ובתל-אביב.

בנוסף לעיסוקיו האקדמיים רובין כותב טור קבוע בענייני המזרח התיכון בעיתון ג'רוזלם פוסט, וטור בנושא יחסים בין-לאומיים בעיתון יומי בטורקיה. בארה"ב, אבל לא בישראל, הוא גם התראיין בתוכניות האירוח המובילות בטלוויזיה. הוא מגיב ללא לאות על כתבות נגד ישראל בפורומים ובאתרים, ולמרות כל זאת קולו אינו בא לידי ביטוי באמצעי התקשורת הממסדיים הישראלים.

"בשנות התשעים הייתי תומך נלהב של הסכמי אוסלו," אומר רובין ומלטף את החתול שזה עתה הזליף טיפות אנטיביוטיקה לתוך עיניו. "בחודש שעבר הודיתי בטור שלי בג'רוזלם פוסט שטעיתי. דברים משתנים. צריך להיות פתוח לאירועים. אני מתגאה בכך שאין לי עמדות מאוד מוצקות. אנשים היו חייבים לשנות את דעתם מאז שנות ה-90'. בעיני יש אמת אובייקטיבית, וצריך לעשות מאמץ הכי טוב שאפשר כדי להגיע אליה. חשוב להיות מודע ולבחון רעיונות חדשים, לתקן את עצמך כל הזמן, להיות מוכן לשנות את דעתך, וללמוד מכל אחד, כולל אנשים שאתה לא מסכים איתם, אם יש להם משהו מועיל לומר." עמדה פוליטית אידיאולוגית מזיקה לניסיון להבין את העולם, הוא מוסיף, ומדבר על אנשים שמובן מאליו כיצד יגיבו לכל תופעה אם מכירים את עמדתם. "אני חושב שהשיטות המדעיות שהביאה איתה תנועת ההשכלה הן מצוינות; אסור לזנוח אותן. צריך לבחון היפותיזה מול עדויות."

סיכוי גדול להשפיע

ב-1990 הגיע רובין לאוניברסיטת חיפה מאוניברסיטת Johns Hopkins ארה"ב עם מלגת פולברייט, כדי לערוך מחקר על מדיניות החוץ של ארה"ב. שנה לאחר מכן התחתן עם ג'ודי, ולשניים שני ילדים: גבריאלה (14) ודניאל (9). "קיבלתי הזדמנות נפלאה מתוכנית נהדרת," הוא אומר. "יש לתוכנית פולברייט הישגים מרשימים מאוד במשך השנים." הוא לימד באוניברסיטת תל-אביב עד שהתבקש להקים את מכון המחקר גלוריה במרכז הבין-תחומי. "התכוונתי לעלות לישראל בכל מקרה," הוא אומר בשקט, "למרות שאני יודע שהתוכנית לא נועדה לכך. אבל מצד שני, התוכנית מיועדת ליצור הבנה בין מדינות ולהסביר את מדיניות החוץ של ארה"ב, ואת זה אני בהחלט כן עושה. יש לנו תוכנית של שיתוף פעולה עם משרד החוץ האמריקאי, וארבע פעמים בשנה אני מארח משלחות ודוברים מארה"ב. יש לי הבנה עמוקה של שתי התרבויות, ואם המטרה היא ליצור דיאלוג והבנה בין העמים – זה מה שאני עושה כבר כמעט 20 שנה."

הוא מסביר שהוא מחוייב לג'רוזלם פוסט שלא לכתוב לעיתונים בעברית, ומתנחם בכך שיש לו גישה לקהל גדול בין-לאומי. "למרכזי מחקר יש בדרך כלל השפעה קטנה מאוד," הוא מודה. אבל מסביר שבארץ, מאחר שאפשר לפנות בקלות לאנשים מהרמה הגבוהה ביותר ("בארה"ב אפשר להגיע רק לאנשים ברמה השישית"), יש סיכוי גדול יותר להשפיע מאשר במדינות אחרות. "אנשים כאן מאוד פתוחים, כולם מכירים את כולם, ופוליטיקה היא הנושא החשוב ביותר על סדר היום."

טכנולוגיה מתקדמת בשירות ההיסטוריה

רובין עוסק בלימודים ומחקר של מדיניות. המאמרים שהוא והקולגות שלו כותבים הם לעתים אקדמאיים באופיים, ולעתים יותר עיתונאיים. הם משרתים את התקשורת וכן את הפוליטיקאים, מאחורי הקלעים. ההיבט הטכנולוגי של העיסוק שלו מרתק אותו, והוא מתקשה להבין מדוע התאמת התחום ליכולות של הטכנולוגיה כל כך איטית: יש פחות שימוש בצ'טים ובקבוצות דיון משהוא היה מצפה, ועידות החוזי (video conferencing) מעטות, אין קבוצות של לימודים ודיאלוג באינטרנט, ואין כמעט שידורים של רדיו וטלוויזיה באינטרנט. כתב העת הבין-לאומי שלו לענייני המזה"ת, MERIA, מגיע לקהל עצום של 23 אלף קוראים. לדעתו ניתן להגדיל בהרבה את התפוצה. בהכנת הספר האחרון שסיים לערוך, העוסק באיסלם, ביקש מאנשים ביותר מ-40 מדינות לכתוב על מוסלמים בארצותיהם. הוא קיבל רשימות משוודיה, מתאילנד, מבריטניה, והתמוגג מכך שהגיאוגרפיה אינה משמעותית יותר בניסיון לקבץ את האנשים המובילים בעולם בכל תחום אינטלקטואלי. הוא היה שמח לקיים ועידות חוזי קבועות ולקיים פגישות חודשיות עם אנשים במדינות אחרות. "יש לאנשים הרבה התנגדות לטכנולוגיות האלה. צריך להשתמש בהן באופן יעיל," הוא אומר.

רובין מסביר בענווה שבמקצוע שלו לא מתקדמים לתפקידים בכירים יותר עם השנים, אלא ממשיכים לעשות את אותו הדבר, היטב. זה יותר מ-30 שנה שהוא חוקר באוניברסיטה, והוא ממשיך ליהנות מאוד מעבודתו. "עכשיו אני כותב על העיירה של סבא וסבתא שלי בבלארוס. מרתק להיכנס לחלק אחר לגמרי של ההיסטוריה. שוב אני מגלה שתמיד כדאי לקרוא המון, ולהתעניין בתחומים שונים במקביל, כי תמיד מוצאים רעיונות חדשים. ההיסטוריה של פולין מועילה לי מאוד בהבנת המזה"ת." בכלל הוא מציין כי תהליכים רבים שמתרחשים במזה"ת מקבילים להיסטוריה של אירופה. "אבל צריך לדעת על מה מדברים כשמשווים," הוא מדגיש. "צריך לגייס את המתודולוגיות הכי מתקדמות של חשיבה כדי להבין פוליטיקה היום."

לדבריו, הוא מנסה לטפל בנושאים בצורה הוגנת. יש לו קשרים עם אנשים בממשל הישראלי, האמריקאי, הטורקי, ואחרים. הוא מגיע לקהל המונים דרך הרצאות ודרך התקשורת, ולקהל עילית, להגדרתו, דרך האקדמיה. בביקוריו במדינות זרות הוא מראיין אנשים בחופשיות יחסית, מפני שמטרתו אקדמית. "אני לא מייצג את הממשלה או מפלגה כלשהי, ולכן אין לי גם בעיה להגיד זאת אם אנשים מדברים שטויות. אני לא בא כדי לשמוע תעמולה."

"אחד הדברים הכי חשובים בעבודה שלי, זה לזכור שאסור לבלבל את מה שאתה רוצה עם מה שאתה רואה. צריך לשמור בראש נקודות מבט שונות ותרבויות שונות באותו זמן, ולנוע ביניהן: לזכור איך ההנהגה האיראנית חושבת, והממשלה המצרית, והממשל האמריקאי, ולא לדברר אותן, אלא להבין אותן ולשמור על נקודת מבט אישית. אנשים רדיקליים ואידיאולוגיים טועים לחשוב שכולם חושבים אותו הדבר. צריך להסתכל במה החמאס מאמינים. אנשים במערב לא רוצים להבין שהם חושבים מאוד אחרת."

פרנסיס פוקויאמה טען לפני 20 שנה שהגיע "קץ ההיסטוריה". שהעמים נהיים נאורים, דתות יוצאות מהאופנה, ומלחמות הן נחלת העבר.

"זה שיקף את צורת המחשבה באותם זמנים, בעיקר במערב אירופה. הם באמת חשבו שהגיע קץ ההיסטוריה, ושלאומנות ודת לא קיימות יותר. זו היתה תמימות של המערב, שבאה מתוך כוונות טובות, ומציאות טובה. אמרתי לפוקויאמה באותם ימים שהוא לא לוקח את המזרח התיכון בחשבון. אבל הספר שהוא כתב בעקבות המאמר ההוא היה חשוב, והכריח אנשים לחשוב. אכלתי איתו ארוחת צהריים לפני כמה חודשים. אמרתי לו שאני למשל, כהיסטוריון, חושב שהמונח 'פתרון סכסוכים' הוא בדיחה. הראי לי קונפליקט אחד שנפתר?"

אם כך, לא יהיה לנו אף פעם שלום בארץ הזאת?

"אנשים טועים לחשוב שהכל תלוי בנו. גם לצד השני יש דעות, מטרות ותוכניות. הפתח כיום חלש ולא מאורגן, אבו מאזן לא בריא פיזית, והוא ייעלם בתוך שנה. הוא יודע שהפתרון הנכון הוא שתי מדינות, אבל הוא לא מסוגל להגיע לזה, אז הוא עדיין שואף לפתרון של מדינה אחת. אני חושב ששלום במזה"ת יגיע בעוד עשורים רבים. אולי בעוד 40-50 שנה. אני מכיר מישהו בכיר מאוד שאמר 100 שנה. אני שומע את עצמי אומר דברים שאני לא רוצה להגיד. הייתי מאוד רוצה להגיד שיהיה שלום בתוך 12 חודשים."

"מדע בין-תחומי זה נורא מעניין. זה מה שכולם אומרים. אבל מעטות הקרנות שמוכנות לתמוך במחקר כזה," אומר ד"ר עזגד גולד, שעוסק בפסיכיאטריה, משפט ופילוסופיה, בדרכו לפוסט-דוקטורט באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק, כמלגאי פולברייט. מלגה שנייה קיבל מהקרן הלאומית למדע (ISF) במסגרת העדיפות הלאומית למדע בין-תחומי, עליה הכריזה בשנה שעברה. באשר לתכנית פולברייט, "שפותחת הרבה דלתות בזכות היותה כה ידועה ומכובדת," לדבריו, הוא מתרשם שגם בה יש פתיחות רבה. "בפולברייט מעודדים לא רק מדענים ועבודה אקדמית נטו, אלא גם תרומה לחברה. אפשר לראות זאת כשבוחנים במי מבוגריהם הם מתגאים."

גולד מחפש תשובות לשאלות המחקר שלו לא רק במדע הרפואה, במשפט ובפילוסופיה, אלא גם בפילוסופיה יהודית, בתלמוד, ובהלכה - "אחת מיצירות המופת של היהדות". כמי שלמד בישיבה התיכונית של בני עקיבא בכפר הרא"ה ולאחר מכן בישיבת ההסדר הר עציון ובישיבת שיח בירושלים, יש לו רקע נרחב במדעי היהדות. "המוסדות האלה פתוחים מאוד, ואיפשרו לי להתפתח לפי נטיות לבי," הוא מבהיר. כיום הוא בוחן סוגיות שנמצאות בנקודות מפגש בין דת והלכה, משפט, ומדע. "כל אדם דתי יאמר שתפילה מועילה ועוזרת לריפוי," הוא מדגים."אבל האם מותר לחלל שבת כדי שצדיק יתפלל למען חולה? האם האמונה ביעילות התפילה של הצדיק חזקה דיה, עד כדי חילול שבת? היום אנחנו חיים בתקופה בה באופן אינטואיטיבי התודעה היא רציונאלית בהרבה בהשוואה לתקופות אחרות," הוא מסביר, ומציג את ה"עמדה המצמצמת", כפי שכינה אותה בעבודת הדוקטורט שלו, לפיה אין לסמוך על נסים, ואסור לחלל שבת לשם ברכה של צדיק, גם במקרה של פיקוח נפש. אבל "גם אם מגיעים לניסוח משפטי," הוא שואל, "איך מנסחים נס באופן פרקטי?"

גולד מחפש תשובות פילוסופיות לשאלות לגבי הקשר בין גוף לנפש, בין עולם הטבע לנסים, ומנתח את ההשלכות המעשיות של התשובות. עבודת הגמר שלו בביה"ס לרפואה עסקה בהיבטיהם ההלכתיים והפילוסופיים של מחקרים שבדקו את יעילותה של תפילה מרחוק, היינו תפילה שמי שמתפללים בעבורו אינו מודע לעובדת היותו מושא תפילתם של אחרים, ולכן, לכאורה, ההשפעה של התפילה היא נטולת מרכיבים פסיכולוגיים. "החיבורים בין היבטים שונים הכרחיים לניסוח עמדה פרקטית," הוא אומר. "מאחורי כל טקסט משפטי יש אדם, שיש לו הקשר תרבותי, שיוך חברתי, ותת-מודע פסיכולוגי. אי אפשר לעשות הפרדה חדה בין המישור הפילוסופי למישור המעשי."

במאמר מרתק שכתב לאחרונה על המשפט הרפואי, מגולל גולד את תהליך שחיקתה של האחריות האתית-מוסרית, הכמו-הורית, של הרופא כלפי חוליו, ואת הרס הקשר האמפאתי והאנושי ביניהם, בשל התערבות-יתר של מערכת המשפט. גולד, שהתמחותו בפסיכיאטריה קלינית מפרה לדבריו את עבודת המחקר הפילוסופי שלו, מביא כדוגמה את הסכנה שבעידן "זכויות החולה" יהפוך הרצון להימנע מהסתבכות עם החוק לעיקרון מרכזי המעצב את דרך טיפולם של פסיכיאטרים בפציינטים שלהם. כך, למשל, הגישה לחולה דיכאוני בעל נטיות אובדניות עלולה להיות פחות אנושית ואמפאתית מהדרוש בטיפול באדם השרוי במעמקי הייאוש, בגלל החשש מפני תביעה בגין רשלנות אם החולה יתאבד. במקום גישה חמה ואנושית, עלול הפסיכיאטר לאמץ סגנון טיפול מתגונן ומרוחק ברוח "ניהול סיכונים". מצב זה פוגע, כמובן, בראש ובראשונה במטופלים עצמם. יוצא שבמקום שהתערבות החוק תשפר את הטיפול בחולים, היא עלולה דווקא להרע אותו.

וכך כותב גולד בדברי הסיכום למאמרו: "ההתרחקות מהעידן הפטרנליסטי ברפואה כרוכה בטשטוש זהות הרופא כדמות מיתולוגית הנושאת בדבקות את האחריות לרווחתו של החולה. מוסט בהדרגה הדגש מהאתיקה של 'המידה הטובה', שהבליטה את תכונותיו האציליות של הרופא ומחויבותו כלפי החולה, תוך גילוי רגישות, אמפתיה וחמלה, לעבר פרקטיקה המושתתת על זכויותיו של החולה, וחקיקה הנשענת על הסנקציות שנשקפות לרופא במידה ויהיה רשלן במשמרתו. שינוי אווירה זה יוצר חשדנות הדדית וריחוק בין החולה לרופא." ועוד הוא מוסיף: "תופעת לוואי של חקיקה והכוונה 'מלמעלה' של יחסים בין-אישיים עשויה לפגום ביכולת לבניית קשר על בסיס אחריות והתחשבות."

בקשר שלו עם מטופלים, גולד מתייחס ביראת קודש כמעט לייחודיות של כל אחד מהם. "תהליך הטיפול הוא תהליך של למידה," הוא אומר. "כל דיכאון, למשל, הוא דיכאון שונה (בפרפראזה על האמירה המפורסמת של דוסטוייבסקי ב-אנה קרנינה, 'כל המשפחות המאושרות זהות, אבל כל משפחה אומללה, אומללה בדרכה שלה'). אין פתרון אחד לדיכאון של כל אדם. לדיכאון יש הקשר תרבותי חשוב מאוד. וכך, למשל, ישנם לא מעט אנשים דתיים וחרדים ששרויים בדיכאון, שמצרים על כך שאין הרבה פסיכיאטרים מטפלים בארץ שמכירים מבפנים את העולם שלהם. השתטחות על קברי צדיקים, רק לשם דוגמה, עשויה להיחשד בעיני מי שאינו מכיר דיו את ההקשר התרבותי הדתי, כהפרעה פסיכוטית."

למשך השנתיים הקרובות יהיה בארץ פסיכיאטר דתי אחד פחות שניתן יהיה לפנות אליו. גולד טס לניו יורק עם אשתו רינת, קלינאית תקשורת העומדת בפני סיום עבודת הדוקטורט שלה במדעי המוח באוניברסיטת בר-אילן, ועם ילדיו שיראל (12), אלרועי (9), אמונה (6), ועטרה (2). הוא מקווה שמשפחתו תשתלב היטב בסביבה החדשה, ושהוא יצליח לגייס די מימון להשלמת השנה השנייה.

באוניברסיטת קולומביה יזכה בעיקר לחזק את הזרוע המשפטית במשולש הבין-תחומי שלו, ויעבוד עם פרופסור פול אפלבאום, נשיא לשעבר של איגוד הפסיכיאטרים בארה"ב, דמות מובילה בנושאי משפט ואתיקה, ובעל ידע גם במשפט העברי. "פגשתי אותו בכנס, והוא הסכים לקבל אותי אם אשיג את המימון הנדרש לשהייה שלי ושל משפחתי בארה"ב. לצידו, איחשף לראשונה בחיי באופן משמעותי לצד המעשי של הערכות ייעוץ קליניות הניתנות בבית משפט (פסיכיאטריה משפטית). האוריינטציה הפרגמאטית חשובה לי מאוד: לא רק לדבר על הפושע, אלא לראות אותו, בשטח. לראות איך הוא נבדק. אני גם סקרן מאוד לראות איך עובדת בפועל מערכת משפט אחרת לגמרי, עם מושבעים וכו'."

בארה"ב הוא מקווה להמשיך לבחון את שאלת הדטרמיניזם והאחריות הפלילית: אם אכן הכל נתון וידוע מראש, אם המבוגר הוא תוצר צפוי של הילד, או של הגנים שלו, ואין שום רצון או בחירה חופשית – איך תיתכן אחריות פלילית של אדם למעשיו? וכיצד אמור הדבר להשפיע על בתי המשפט?

מעבר לעיסוקיו כבדי הראש של גולד במגדל השן האקדמי, במוסד הפסיכיאטרי, ובבתי המשפט, יש לו גם תחומי פעילות קלילים הרבה יותר. בימים אלה הוא חושב על רעיונות לכתיבת תסריט לתוכנית טלוויזיה.

מה פתאום?

"מפני שהייתי רוצה ליצור אופציה לשיח אחר שקשור למורשת ולתרבות שלנו, באופן שאנשים יוכלו להשתתף בחוויה וברעיון. אם אמרתי משהו, ואף אחד לא הבין מה רציתי – תרומתי לחברה הרבה פחות משמעותית."

מהי תרומתך לציבור הדתי?

"לתפילה יש כוח השפעה בעיני, אבל צריך לדעת מתי כן ומתי לא. כפי שכבר מצוי במשנה, תפילה לגבי מציאות שכבר נסגרה – כגון תפילה לבן בחודש השמיני להריון, כשידוע שיש בת – היא תפילת שווא. אני מעוניין לגבש עמדות שנותנות מענה אמיתי לשאלות קשות, בהתבסס על מקורות היהדות. בכדי לשמור על מערכת דתית כנה ולא מזויפת, צריך לשמור על יישום הולם במציאות של היום."

שגרירי ישראל וארה"ב בדימוס ניתחו את תפקיד ארה"ב כמתווך בסכסוך

בחודש ינואר האחרון קיימו קרן החינוך ארצות הברית-ישראל ושני מוסדות שותפים יום עיון מרתק שסוקר בהרחבה בתקשורת, בנושא התיווך האמריקאי בסכסוך הישראלי-ערבי. שיאו של הכנס, שנערך באוניברסיטה העברית בירושלים, היה מפגש ייחודי של שגרירים אמריקאים וישראלים לשעבר. השתתפו שישה שגרירים לשעבר, שכהונותיהם התפרסו על פני 30 השנים האחרונות: השגרירים הישראלים משה ארנס, משה ארד, זלמן שובל ודניאל איילון; והשגרירים האמריקאים סמואל לואיס וויליאם בראון. בצד האמריקאי השתתף גם ד"ר רוברט דנין, לשעבר סגן מזכיר-עוזר במחלקת המדינה האמריקאית, המשמש כיום כאחד מאנשי מטה הקוורטט לענייני המזרח התיכון בירושלים.

על בסיס ניסיונם הדיפלומטי העשיר ניתחו השגרירים את אופיים המיוחד של יחסי ארצות הברית-ישראל ואת השפעתם על מאמצי התיווך של ארצות הברית. הם הציגו תסריטים עתידיים המשקפים את האתגרים המצפים לאמריקאים בבואם לקדם תהליך השלום, והסיקו מסקנות מניסיונות קודמים, שעשויים לסייע בהנחיית הממשלות החדשות בארה"ב ובישראל באשר לתפקידה של אמריקה כמתווכת בסכסוך.

במהלך יום העיון כולו מנה הקהל יותר מ-100 משתתפים, עם נוכחות שיא של כ-130 איש במושב השגרירים. האירוע זכה לסיקור נרחב בתקשורת, שכלל כתבות בשידורי הרדיו בעברית, בערבית ובאנגלית ובטלוויזיה הישראלית באנגלית ובערבית, וכן כתבות ואזכורים בכמה עיתונים ואמצעי תקשורת אחרים.

קדמו למושב השגרירים הרצאות של מומחים אקדמיים ידועים, ובהם בוגר פולברייט פרופסור יעקב בר-סימן-טוב, שדיבר על "התיווך האמריקאי והסביבה האסטרטגית האזורית". עמית פולברייט ד"ר סקוט לסנסקי הנחה את המושב בנושא "תפקיד ארה"ב ממלחמת יום הכיפורים ועד תקופת אוסלו". בר-סימן-טוב ולסנסקי שימשו גם חברים בוועדת ההיגוי של הכנס.

בצילום: השגריר סמואל לואיס

פרופסור איתמר רבינוביץ' הרצה בפני בוגרי פולברייט הישראלים

באמצע דצמבר האחרון השתתפו יותר מ-125 איש, ובהם יותר מ-60 בוגרי פולברייט, באירוע לכבוד הבוגרים לרגל פתיחתה של השנה האקדמית החדשה. ערב הבוגרים הראשון התקיים ב-2007, ולאור הצלחתו הוחלט לקיים אירוע דומה מדי שנה.

לאחר קבלת פנים במבואה של בית התפוצות נפתח פרק ההרצאות של הערב בברכות מפי שגריר ארה"ב בישראל, מר ג'יימס קנינגהם. המרצה העיקרי של הערב, בוגר פולברייט, פרופסור איתמר רבינוביץ', דיבר על ארצות הברית והמזרח התיכון בעקבות בחירתו של אובמה. פרופסור רבינוביץ', היסטוריון בעל שם בינלאומי המתמחה במזרח התיכון בעידן המודרני, למד לתואר דוקטור באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס כמלגאי תכנית פולברייט. בנוסף לתפקידים רבים שמילא בהנהלת אוניברסיטת תל-אביב, כולל הנשיאות, הוא כיהן תחת ראש הממשלה המנוח יצחק רבין כשגריר ישראל בארה"ב וכראש הצוות הישראלי למשא ומתן עם סוריה.

בוגרי פולברייט בכנסת ה-18 ובממשלה ה-32 של מדינת ישראל

בבחירות שנערכו בפברואר 2009, נבחרו לכנסת ה-18 שני בוגרי פולברייט: ד"ר עוזי לנדאו ממפלגת ישראל ביתנו ופרופסור יולי תמיר ממפלגת העבודה.

ח"כ לנדאו, שבממשלות קודמות שירת כשר מטעם מפלגת הליכוד, מכהן בממשלה ה-32 כשר לתשתיות לאומיות. ב-1971 הוא זכה במלגת פולברייט לצורך לימודי תואר שלישי ב-MIT.

ח"כ תמיר, שכיהנה כשרת החינוך בממשלה הקודמת, זכתה ב-1994 במענק פולברייט לסגל אקדמי צעיר לביקור באוניברסיטת פרינסטון.

ראש הממשלה בנימין נתניהו מינה לתפקיד ראש המטה לביטחון לאומי את בוגר פולברייט פרופסור עוזי ארד מהמרכז הבינתחומי הרצליה. ב-1971 הוענקה לפרופסור ארד מלגת פולברייט ללימודיו לתואר שלישי באוניברסיטת פרינסטון.

בצילומים: בשורה הראשונה – השר עוזי לנדאו, ח"כ יולי תמיר; בשורה השניה – פרופסור עוזי ארד.

ד"ר ניר פלד, עמית פולברייט-שניידר דנון, זכה במענק לחקר הסרטן

ד"ר ניר פלד זכה בפרס מחקר לחוקר צעיר בסך $80,000 מהאגודה הבין-לאומית לחקר סרטן הריאות (IASLC). פרסי האגודה מוענקים למדענים מצטיינים, ונועדו לעודד מחקרים חדשניים בתחום מניעת סרטן הריאות וריפויו.

ד"ר פלד קיבל תואר דוקטור לרפואה מהפקולטה לרפואה ע"ש רפפורט בטכניון. ב-2008 הוענקה לו מלגת פולברייט-שניידר ע"ש יהודה דנון לחוקר בתר-דוקטורי כדי לאפשר לו לקדם את מחקרו במרכז לסרטן של אוניברסיטת קולורדו. עבודתו שם מתמקדת בשכלולה של שיטה ישראלית חדשנית לאבחון מוקדם של סרטן הריאות באמצעות ניתוח ההרכב הכימי של הנשיפה (breath analysis).

ציון לשבח למשוררת יעל גלוברמן, עמיתת פולברייט

עמיתת פולברייט יעל גלוברמן מילאה תפקיד פעיל ומרכזי בהצלחת המחזור ה-41 (אוגוסט-אוקטובר 2008) של תכנית הכתיבה הבין-לאומית המפורסמת של אוניברסיטת איווה. לדברי מנהל התכנית, ששלח מכתב תודה מיוחד לקרן חינוך ארה"ב-ישראל על השתתפותה של גלוברמן, "בכל צעד ושעל תרמה גלוברמן תרומה נכבדה לחייהם של עמיתיה הכותבים, של הסטודנטים שפגשה, ושל הקהל שבפניו הציגה את עבודתה." בתקופת שהותה באייווה סיטי השלימה גלוברמן את כתיבתם של נובלה ושל שירים חדשים, ובה-בעת הצליחה גם למלא היטב את תפקידה כשגרירה ישראלית לעם האמריקאי, ברוח תכנית פולברייט. היא הופיעה במגוון אירועים ספרותיים בקמפוס האוניברסיטה ובעיירה הסמוכה. לקראת סיום שהותה בארה"ב נסעה לשיקגו, לפי הזמנתה של אוניברסיטת Northwestern, כדי להציג את עבודתה בפני סטודנטים ומורים, ולהשתתף בדיון נרחב בנושא עמים מהגרים, ספרות מהגרת. גלוברמן הייתה המשתתפת השנייה בלבד מתכנית אייווה שזכתה לכבוד זה.

יעל גלוברמן היא מחברת הרומן מנענע את העץ ושתי אסופות שירים, אליבי, שזכה בפרס אקו"ם לשירה ובפרס מפעל הפיס, ו-אותו נהר פעמיים, ששירים ממנו הופיעו בתרגום ברבעון היקרתי Virginia Review. גלוברמן ערכה ותירגמה את תולדות הנשמה, שירים נבחרים מאת Stephen Spender, וספרי שירים בתרגומה מאת Ann Sexton ומאת W.H. Auden ייצאו לאור בקרוב. גלוברמן מלמדת כתיבה יוצרת במכללת אורנים, מכהנת כחברה בהנהלה הציבורית של עמותת הליקון לקידום השירה, ומשמשת כעורכת בכתב העת לשירה של העמותה.

בוגר פולברייט ד"ר רון רגב ביצע סונטה של וורניק בקונצרט חגיגי בי-ם

נקודת השיא של הקונצרט החגיגי לציון 75 שנה להולדתו של המלחין האמריקאי ריצ'רד ורניק, הייתה "ביצוע לדוגמה", כדברי המלחין, של הסונטה לפסנתר מס' 2 שלו על-ידי בוגר פולברייט ד"ר רון רגב. הקונצרט, שהתקיים ב-27 בינואר 2009, נערך במהלך ביקורו בן השבוע של המלחין באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. ביקורו של ורניק, אחד המלחינים המודרניים החשובים ביותר בארה"ב, התאפשר תודות לתמיכה כספית של קרן החינוך ארצות הברית-ישראל ושל שגרירות ארצות הברית בישראל.

ד"ר רון רגב זכה במלגת פולברייט ב-1998 לתמיכה בלימודיו לתואר דוקטור בבית הספר ג'וליארד בניו יורק. התיזה שכתב על שלישיית הפסנתר הראשונה של מנדלסון זיכתה אותו בפרס ריצ'רד פרנץ', שהוענק על עבודת הדוקטור הטובה ביותר שהוגשה בשנת המאה לבית הספר. ד"ר רגב ניגן כסולן עם התזמורת הסימפונית של שיקגו, עם התזמורת הסימפונית של ג'וליארד, עם התזמורת הסימפונית ירושלים ועוד. הוא מלמד באקדמיה למוסיקה בירושלים ובבית הספר התיכון לאמנויות תלמה ילין.